'Halah
Daf 20b
אָֽמְרִין לֵית הָדָא דְּרִבִּי זְעִירָה תְּתִיבָה עַל רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה. מַה בֵין הַמּוֹצִיא מִמֶּנּוּ עָלָיו מָה בֵין הַמּוֹצִיא מִמֶּנּוּ לְמָקוֹם אַחֵר. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ עָלָיו הוֹאִיל וְאֵין אוֹתוֹ הַטֵּבֵל רָאוּי לְהֵיעָשׂוֹת תְּרוּמָה כְּיוֹצֵא בוֹ חוּלִין שֶׁבּוֹ מְבַטְּלִין אוֹתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ לְמָקוֹם אַחֵר הוֹאִיל וְאוֹתוֹ הַטֵּבֵל רָאוּי לְהֵיעָשׂוֹת חוּלִין כְּיוֹצֵא בוֹ לֹא 20b בָטֵל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָדָא אָֽמְרָה טֵבֵל שֶׁנִּתְעָֽרְבָה בִּתְרוּמָה הוֹאִיל וְאוֹתוֹ הַטֵּבֵל רָאוּי לְהֵיעָשׂוֹת כִּתְרוּמָה כְּיוֹצֵא בוֹ לֹא בָטֵל.
Traduction
On ajouta que cette remarque de R. Zeira (tirée de la Mishna) n’est pas une objection contre R. Aboun b. Hiya; car quelle différence y a-t-il entre la prise d’une partie d’un mélange pour le libérer lui-même et ce prélèvement opéré pour libérer d’autres produits? Lorsqu’on en prend une partie pour le libérer, la partie profane qui s’y trouve l’annule également (98)La Mishna permet de prendre de ce mélange pour le libérer lui-même, non d'autres, rabbiniquement., puisque la partie inaffranchie ne pourrait pas servir en ce cas à être de l’oblation; tandis qu’au cas où l’on en prend une partie pour libérer d’autres produits, la partie profane qui s’y trouve n’est pas annulée, parce que sa partie inaffranchie peut servir à l’oblation. Ceci prouve, dit R. Yossé, que lorsque des produits inaffranchis ont été mêlés avec de l’oblation, il n’y a pas d’annulation, puisque ces produits inaffranchis peuvent servir à l’oblation.
Pnei Moshe non traduit
אמרין. בני הישיבה דלית הדא דר''ז תתיבה על ר' בון בר חייה. שאין תשובת ר''ז שהשיב לו כלום דהא שמעינן ממתני' בהדיא שיכול להפריש ממנו עליו בעצמו:
מה בין וכו' והשתא מפרש הש''ס טעמא דמאי שנא דתלינן להקל בשמוציא ממנו עליו ולא כן בשמוציא ממנו למקום אחר וקאמר דהיינו טעמא:
בשעה שהוא מוציא ממנו עליו הואיל ואין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו חולין שבו מבטלין אותו. כלומר דלענין שמוציא ממנו עליו אמרינן דיכול הוא להוציא משום דהואיל ואין אותו הטבל והיינו מה שעכשיו נעשה טבל כולו בשביל אותו הטבל המועט שנתערב בו אין ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו של הטבל המועט וכגוונא דמתני' שהשאור הטבל הזה ראוי להעשות חלה ונתערב בהעיסה שהורמה חלתה ואין כל העיסה ראויה להיעשות חלה שהרי כבר נפטרה וזהו דקאמר אין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו מפני שעכשיו כל העיסה קרויה טבל אבל עכ''פ העיסה לא היתה ראויה להיעשות חלה והלכך כשנפל השאור הטבל לתוכה אמרינן דהחולין שבהעיסה מבטלין את השאור לענין דהוי מין בשאינו מינו בשביל שהחולין והוא המבטל אי אפשר להיות כמוהו של בטל והוא השאור ונמצא שהיה בדין שיתבטל אותו השאור ממש והוא טבל המועט אלא דמשום חומרא דחלה שהוא עון מיתה אמרינן דלענין שצריך להפריש חלה מעיסה זו כולה לענין זה דוקא דיינינן לה דהוי מין במינו ולא בטל וצריך להפריש חלה על הכל משום דנעשית כולה טבל אבל לענין שיכול להפריש אותה החלה מהעיסה זו בעצמה אמרינן דהואיל שלא היתה העיסה זו ראויה להעשות חלה כיוצא בו של השאור א''כ בדין הוא שהחולין של העיסה מבטלין אותו וכיון שכן הוא די בזה שמחמירין עליו להפריש חלה ומפריש ממנה בעצמה על הכל דמהיכי תיתי נחמיר עליו שלא יהיה תקנה כלל להפריש ממנה בעצמה מאחר דמדינא השאור נתבטל ממש ברוב החולין שאי אפשר לרוב החולין להיות כמוהו של השאור המועט והוא בטל וממנו אתה דן גם כן לשאר טבל מועט שנתערב בחולין מרובין וכדאמרן והיותר נכון לומר דהא דכתיב כאן בגי' הספרים הואיל ואין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו ט''ס הוא ואגב שיטפא דלקמן בהא דר' יוסי הועתק ג''כ תרומה אלא כצ''ל הואיל ואין אותה חולין ראוי להיעשות טבל כיוצא בו חולין מבטלין אותו דכללא דמילתא דבתר מבטל אזלינן והחולין אי איפשר לחזור לטבל הלכך החולין מבטלין אותו וכדפרישית:
בשעה שהוא מוציא ממנו למקום אחר וכו' לא בטל. בתמיה כלומר והשתא ממילא ידעינן האי טעמא דאין יכול להוציא ממנו למקום אחר דמה תאמר בשעה שאתה רוצה להוציא ממנו למקום אחר דהואיל ואותו הטבל ראוי להיעשות חולין כיוצא בו שהרי אתה יכול לתקנו א''כ הוי מין במינו ולא בטל ויכול להפריש ממנו למקום אחר דמן הטבל החיוב הוא מפריש בתמיה דהא ודאי ליתא דלא אזלינן בתר בטל אלא בתר המבטל והואיל ואין אותן החולין ראוין להעשות טבל כיוצא בו שהרי כבר מתוקנין הן א''כ הוי מין בשאינו מינו ונתבטל הטבל בהחולין והוי ליה כולו מין פטור ואין יכול להוציא ממנו על מקום אחר דהוי מן הפטור על החיוב ולא דמי למוציא ממנו עליו דממ''נ מפריש הוא מיניה וביה דאם החולין ביטלו את הטבל א''כ אפי' תיקון א''צ כלל אלא דאנן לענין איסור אזלינן לחומרא ואמרינן דטבל אוסר בכל שהוא משום דמיהת לענין זה מין במינו הוי:
הדא אמרה. מהא דאמרינן ש''מ דטבל שנתערב בו תרומה מועטת הואיל ואותו הטבל ראוי להעשות כתרומה כיוצא בו שהרי היה יכול לקרוא עליו שם תרומה לא בטל התרומה בטבל וצריך להעלות אותה אם שייך בה עלייה דכל כה''ג בתר מבטל אזלינן והוי מין במינו ולא בטיל:
וְלֵית הָדָא דְּרִבִּי בּוּן בַּר חִייָה תְּתִיבָה עַל דְּרִבִּי זְעִירָא. מָה נַפְשָׁךְ אִם שֶׁלְּמַעֲלָן בָּטֵל אַף שֶׁלְּמַטָּן בָּטֵל. אִם שֶׁלְּמַטָּן לֹא בָטֵל אַף שֶׁלְּמַעֲלָן לֹא בָטֵל שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ.
Traduction
De même, la remarque de R. Aboun, b. Hiya n’est pas une objection contre R. Zeira, et l’on raisonnera ainsi: si la partie supérieure (la poignée à brûler) a été annulée par le profane, la partie inférieure (le reste) l’est au même titre; et si la partie inférieure n’était pas annulée, la partie supérieure ne le serait pas non plus par sa part profane, la consécration se trouvant déjà faite avant la prise de la poignée, et il faut que l’annulation ait lieu auparavant.
Pnei Moshe non traduit
ולית הדא דר' בון בר חייה תתיבה על דר''ז. השתא קאמר הש''ס דאע''ג דאמרינן לעיל דמאי דהשיב ר''ז לר' בון בענין טבל שנתערב בחולין לאו תשובה היא מכל מקום עיקר השאלה דר' בון בר חייה לר' זעירא בענין מנחה שנתערבה בחולין ורצה ר' בון לדמות דין הזה לדין טבל שנתערב בחולין וכמו שהשיב לר' זעירא האי תשובה דר' בון ג''כ לאו תשובה היא דמעיקרא לא דמיא דין דמנחה לדין טבל שנתערב בחולין כדמסיק ואזיל:
מה נפשך וכו'. כלומר דממ''נ היאך תאמר בזה בענין הבעיא שלך אם דמחשבינן דמה שלמעלה בטל הוא כלומר שנתבטלה המנחה בתוך החולין הואיל ומין במינו הוא וס''ל כמ''ד מין במינו בטל אף בכה''ג א''כ בטל הוא בהכל ואף במה שלמטה והיאך יקמוץ מן החולין:
אם שלמטן לא בטל וכו'. כלומר ואי דאמרת דלא נתבטלה המנחה משום שכבר קדשתה אותה והוי כמין בשאינו מינו עם החולין ולא בטל א''כ בכל מקום שהיא לא נתבטלה ומאי תיבעי ליה ומאי האי דבעי לדמות דין דמנחה בחולין לדין טבל שנתערב בחולין:
תַּנֵּי וְאִם לָאו מֵבִיא אַרְבַּע רוֹבָעִין וּמַשִּׁיךְ. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא זֹאת אוֹמֶרֶת רוֹבַע שְׂאוֹר שֶׁנִּטְבַּל בִּמְקוֹמוֹ טוֹבֵל אַרְבָּעַת רוֹבָעִין בְּמָקוֹם אַחֵר.
Traduction
Au cas contraire, est-il dit (lorsqu’on n’a pas de quoi se nourrir ailleurs), on apporte une pâte ayant 4 quarts de farine non libérée de la halla, et on l’approche du quart de levure de façon à les confondre ensemble (et comme ce total aura la mesure légale des 5 quarts, la halla sera due). R. Yona dit au nom de R. Zeira: cela prouve qu’un quart de levure (ajouté) qui entraîne l’obligation de la halla sur place l’entraîne aussi pour 4 quarts d’autre part (ceux auxquels on le joint);
Pnei Moshe non traduit
ואם לאו מביא ד' רבעין ומשיך. אדינא דמתני' קא מהדר דהכי תני בתוספתא פ''ב בדינא דמתני' מביא קמח ממקום אחר ומצרפו לחמשת רבעים והיינו דקאמר הכא שאם אין לו ממקום אחר כדי שיעור חיוב חלה ויש בה שאור רובע אחד מביא ד' רבעים ומשיך אותם להשאור שיהיו נדבקין זע''ז עד שישוכו זה מזה ומצרפן לשיעור חיוב חלה ומפריש החלה:
זאת אומרת רובע שאור שנטבל במקומו וכו'. כלומר דקמ''ל דאע''ג דאותן ד' רבעים שבמקום אחר אין בהן שיעור חיוב חלה וסד''א דכי קאמרינן דשני קבין שנגעו זה בזה עד שישוכו מצטרפין לחיוב חלה כדתנן בפ' דלעיל בהלכה ד' הני מילי שנגעו מעצמן עד שישוכו אבל להביא לכתחלה פחות משיעור חלה ולצרפו לאחר שיהא בו כשיעור לא הלכך קאמר זאת אומרת מהא דלעיל דאפי' אותו רובע השאור הוא בפני עצמו ונטבל במקומו הוא נעשה כאלו הוא טובל לד' הרובעין שבמקום אחר לענין שמצטרפין עמו לשיעור חיוב חלה:
'Halah
Daf 21a
21a הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהַנָּשׁוּךְ תּוֹרָה. אָמַר רִבִּי אִימִּי אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַנָּשׁוּךְ תּוֹרָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵין הַנָּשׁוּךְ תּוֹרָה. רִבִּי חִייָה בַּר בָּא מַחֲלִיף שְׁמוּעָתָא. בָּעוּן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי אַתְּ מָה שְׁמָעַת מִן רִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לוֹן אֲנָא לֹא שְׁמָעִית כְּלוּם. אֶלָּא נְפָרֵשׁ מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מִן מִלֵּיהוֹן. דְּתַמָּן תַּנִּינָן הַמְּכַנֵּיס חַלּוֹת עָל מְנָת לְהַפְרִישׁ וְנָֽשְׁכוּ בֵּית שַׁמַּי אוֹמֵר חִיבּוּר בִּטְבוּל יוֹם וּבֵית הִלֵּל אוֹמֵר אֵינוֹ חִיבּוּר. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִמָּה דְתַנִּינָן אֵינוֹ חִיבּוּר. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵין חַייָבִין עָלָיו בְּשֵׁם טָמֵא אוֹכֵל טָהוֹר. אָמַר לוֹ רִבִּי יוֹחָנָן שַׁנְייָא הִיא בִּטְבוּל יוֹם דִּכְתִיב בֵּיהּ טָהוֹר וְטָמֵא טָהוֹר לְחוּלִין מִבְּעוֹד יוֹם וְלִתְרוּמָה מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ. הֲוֵי רִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם תּוֹרָה הוּא. דּוּ אָמַר הַנָּשׁוּךְ תּוֹרָה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דּוּ אָמַר אֵינָהּ תּוֹרָה דְּהוּא אָמַר אֵין הַנָּשׁוּךְ תּוֹרָה. וְהָתַנִּינָן וְאִם לָאו מֵבִיא אַרְבַּע רוֹבָעִין וּמַשִּׁיךְ. אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָה תִּיפְתָּר שֶׁבָּא מֵעִיסַּת הַנָּשׁוּךְ.
Traduction
et cela prouve aussi que deux parts qui se confondent sont soumises légalement à la halla. R. Imi dit qu’il y a une discussion à ce sujet entre R. Yohanan et R. Simon b. Lakish (99)Cf. ci-dessus, 1, 1, milieu.: selon le premier, la confusion entraîne l’obligation légale; d’après le second, elle est seulement rabbinique. R. Hiya b. Aba relatait ces avis en les renversant. On demanda à R. Yossé ce qu’il avait entendu de R. Yohanan (100)Est-ce une jonction admise légalement ou non?: je n’ai rien entendu, répondit-il, et nous déduisons les opinions de ces rabbins de ce qu’ils ont dit ailleurs (101)Mishna, (Tevul Yom 1, 1); car il est dit: lorsqu’on importe des pains consacrés, posés l’un sur l’autre, que l’on se propose d’offrir isolés et qui se trouvent collés ensemble, leur jonction est formelle, selon Shammaï, par rapport au cohen purifié le même jour qui les toucherait et rendrait le tout impur (la jonction est légale); mais, selon Hillel, on ne les considère pas comme joints et le seul pain touché sera interdit. De ce dernier avis, R. Simon b. Lakish conclut que le cohen pur qui aurait mangé des pains placés au-dessous de celui qui a été touché par un homme véritablement impur ne serait pas coupable. Ne voit-on pas là qu’il n’y a pas de jonction? Cela ne prouve rien, répondit R. Yohanan: d’ordinaire la jonction est réelle; seulement on fait une différence pour l’homme purifié en ce jour et l’on n’interdit pas le tout, parce qu’il est dit de lui qu’il est à la fois pur et impur (Lv 14, 9) et (Lv 15, 5 - 18); pour ce qui est profane, il est pur déjà pendant le jour, mais pour l’oblation le cohen devra attendre la nuit. C’est donc R. Yohanan qui déclare: bien que la jonction ne soit pas formelle à l’égard de celui qui s’est purifié le même jour, elle est légale pour tout ce qui se touche; d’autre part, c’est R. Simon b. Lakish qui dit que cette jonction n’est pas légale même pour le véritable impur. Mais n’a-t-on pas enseigné que si l’on n’a pas de quoi se nourrir ailleurs, on prend la halla du mélange même, en y joignant une pâte de 4 quarts de farine (n’en résulte-t-il pas que la jonction est admise)? On peut expliquer le cas de la Mishna, répond R. Oshia, en disant que le quart de levure en question provient d’une pâte qui était collée à une quantité suffisante pour être déjà soumise à la halla (l’obligation provient donc seulement par jonction, et la dispense arrive de même, sans jonction légale).
Pnei Moshe non traduit
הדא אמרה שהנשוך תורה. שבכל מקום שאמרו דנשוך חיבור הוא מן התורה הוא דהוי חיבור שהרי כאן מצטרף הוא לחיוב חלה שהוא מן התורה:
איתפלגון ר' יוחנן ורשב''ל. בהאי דינא דנשוך:
מחליף שמועתא. דר' יוחנן לדר''ל ודר''ל לר' יוחנן:
את מה שמעית מר' יוחנן. מפני שר' יוסי תלמיד מובהק דר' יוחנן הוה כמו דאשכחן בכמה דוכתי וזהו ר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה בכל מקום והוא רביה דר' מנא כדאמרי' בפ' דלעיל בהלכה ג' דאמר ר' מנא אע''ג דלא אמר ר' יוסי רבי הדא מילתא וכן בהרבה מקומות ור' מנא בנו של ר' יונה היה כדאשכחן בברכות ובשבת ובכמה דוכתי:
אמר לון. ר' יוסי אנא לא שמעית כלום בהדיא מן ר' יוחנן מה דעתו ולא ידענא אם ר' יוחנן הוא דאמר הנשוך תורה כדר' אימי או ר''ל הוא דסבירא ליה הכי כר' חייה בר' בא אלא דנפרש מיליהון דרבנן והיינו ר''י ור''ל מן מיליהון דאמרי בעלמא ומהתם נלמד דעתיה דכל חד וחד כדאית ליה:
דתמן תנינן. בריש מס' טבול יום המכנס חלות ע''מ להפריש שעושה הרבה חלות ומניחן זו על זו ודעתו ע''מ להפריש אותן זו מזו ונשכו שנתדבקו כל כך עד כשבא להפרידן נושכות זו מזו:
ב''ש אומרים חיבור בטבול יום. שאם נגע טבול יום בחלה אחת כולן פסולות שהטבול יום פוסל את התרומה וכן בחלה והרי הן כולן כגוף אחד וב''ה אומרים אינו חיבור:
ארשב''ל. ואמר ר''ל עלה ממה דתנינן לב''ה אינו חיבור סתם ולא קאמרי בהדיא אינו חיבור בטבול יום כדקאמרי ב''ש א''כ ש''מ דלא פליגי אלא דוקא לענין נגיעת טבול יום דלב''ש כולן פסולות ואם אכלן הטבול יום להאחרות אין כאן משום טמא אוכל טהור ועלה קאמרי ב''ה דאינו חיבור לענין נגיעה דלא מחשבי כאלו נגע גם בהאחרות אבל לענין אכילה לא פליגי ב''ה דלקולא מודו דהוי חיבור וכדמסיים וקאמר הדא אמרה שאין חייבין עליו משום טמא אוכל טהור כלומר דאפי' לב''ה אם אכל הטבול יום את החלות האחרות אין חייב עליו משום טמא אוכל טהור דטבול יום אסור לאכול בתרומה ומשום דלענין הקולא דאכילה מודו ב''ה דהוי חיבור:
וא''ל ר' יוחנן. דלא היא אלא לגמרי קאמרי בית הלל דאינו חיבור משום דשאני טבול יום דקלישא טומאתו שכן מצינו דכתיב ביה טהור ורחץ בשרו במים וטהר וכתיב ביה טמא ובא השמש וטהר אלמא דמעיקרא טמא הוא הא כיצד טהור לחולין. וכן למעשר מבעוד יום ולתרומה טמא הוא עד משתחשך וא''כ נגיעת הטבול יום באחת מהן אינו פוסל כלל להאחרות ואם אכלן אח''כ להאחרות חייב עליהן משום טמא אוכל תרומה טהורה דהחלות אחרות טהורות הן מן התורה:
הוי. השתא ש''מ דר' יוחנן דהוא אמר דבר שאינו חיבור בטבול יום תורה היא כלומר דהוי טהור מן התורה:
דהוא אמר הנשוך תורה. כלומר וממילא שמעינן דר' יוחנן הוא דס''ל דבעלמא דבר הנשוך חיבור הוא מן התורה דאל''כ מאי האי דקאמר שנייא היא בטבול יום הא אין כאן אלא נשוך ובלאו הכי אינו חיבור מן התורה אלא ודאי דס''ל דבעלמא נשוך דבר תורה ור''ל דהוא אמר התם דאינו תורה כלומר שאותן החלות אחרות אינם טהורות מן התורה ולפיכך איהו דקאמר דלב''ה אין חייב על האחרות משום טמא אוכל טהור א''כ ש''מ דהוא אמר אין הנשוך דבר תורה דהא לדידיה אין חילוק בין טבול יום לשאר טמא לענין אכילת האחרות ואי ס''ד דס''ל לר''ל דבעלמא נשוך מן התורה הוי חיבור מאי האי דקאמר לב''ה הדא אמרה שאין חייבין וכו' ואי דהוי חיבור מן התורה בעלמא פשיטא דאין חייבין על אכילות אחרות משום טמא אוכל טהור דהא מיהת נפסלו כולן ומאי קמ''ל אלא ודאי דס''ל לר''ל דבעלמא אין הנשוך תורה והלכך איצטריך ליה לאשמועינן דלב''ה מיהת חיבור הוי לקולא לענין אכילות אחרות שאין חייבין עליהן משום טמא אוכל טהור:
והתנינן. בהאי תוספתא דלעיל ואם לאו וכו' אלמא דנשוך דבר תורה ומשני ר' הושעיא תיפתר שבאו הד' רבעין מעיסת הנשוך כלומר שכבר היו בהעיסה שהיה בה כשיעור חיוב חלה והפריד ממנה אותן הד' רבעים לצרפן לרובע השאור הזה ולפיכך מהני כאן הנשיכה א''נ שבא מעיסת הנשוך אשאור קאי וכלומר דהאי דתנינן שאור שנטל מהעיסה שלא הורמה חלתה מיירי בעיסה שלא נתחייבה בחלה אלא מחמת הנשיכה והלכך הוא דמהני ביה השתא נשיכה דאע''ג דאין הנשוך ד''ת הרי כל אותו חיוב החלה שעל השאור ג''כ מעיסת הנשוך הוא ואם זה אינו מן התורה אף חיובו שבתחלתו אינו מן התורה ועיקר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source